ברודסקי נ' הצוות להחיאה והצלה בע"מ

החלטה

1.לפניי בקשה למתן צו עיקול זמני, במעמד צד אחד, לפיה נתבקש בית הדין להטיל עיקול זמני, עד לסכום של 80,000 ₪, על הכספים המגיעים למשיבה (להלן גם: "הנתבעת"), המוחזקים בידי המחזיקה אשר פרטיה צוינו בבקשה, זאת עד למתן פסק דין בתובענה אשר הוגשה על ידי המבקש (להלן: "התובע") נגד הנתבעת (להלן: "הבקשה").

2.המבקש טען במסגרת הבקשה כי המשיבה נותרה חייבת לו סך של 68,917 ₪ בגין שכר עבודה, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות אחרות.

המבקש הוסיף כי לאור גודל החוב והחשש כי המשיב יבקש "לחמוק" מהגשת כתב הגנה ומתשלום כל סכום שיפסק כנגדו, יש מקום להטלת העיקול.

לחלופין, עתר המבקש לחיוב המשיב בערבות מתאימה להבטחת מימוש פסק הדין לכשיינתן.

 3.        המסגרת הנורמטיבית:

א.תקנה 129 (1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן: "תקנות בית הדין לעבודה") מפנה את בית הדין, בבואו לדון בבקשה למתן סעד זמני, לתקנות 360 עד 387 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין").

 תקנה 362 לתקנות סדר הדין קובעת כדלקמן:

"(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות לפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש".

            תקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדין, קובעת כי:

"בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, . . . ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".

ב.מעיון בהוראות התקנות אשר הובאו לעיל, אנו למדים כי בית הדין יבחן, טרם מתן הצו, אם הצליח המבקש (התובע) להצביע על ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה נגד המשיבה (הנתבעת). בנוסף, על המבקש מוטל הנטל לשכנע את בית הדין כי אי-מתן הצו יגרום להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שזה יינתן לזכותו בתביעה מושא התיק העיקרי. כאמור, על המבקש - העותר למתן הסעד הזמני מסוג עיקול זמני - מוטל הנטל לשכנע את בית הדין כי יש לו עילת תביעה כנגד המשיבה (הנתבעת) וכי אי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

ויודגש: נטל הראיה המוטל על המבקש, העותר למתן צו עיקול זמני, הוחמר בעקבות חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית הטעונה הגנה.

ג.אקדים אחרית לראשית ואדון, תחילה, בשאלה אם הובאו ראיות מהימנות לכאורה לקיומו של חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

בהתאם לאמור בפסק הדין של המשנה לנשיא השופט ש. לוין (רע"א 8420/96 מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא (3) 789):

"לא די בכך שהמבקש צו עיקול יסמוך את תובענתו במסמך או בראיות מהימנות, אלא שומה עליו לשכנע את בית המשפט או הרשם כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין.

הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק הדין.